<h1>אבודרהם הלכות ברכות</h1>
<h2>דף ה.</h2>
ואמרינן בפרק קמא דקדושין אמר רבי הונא חופה קונה מקל וחומר, ומה כסף שאינו גומר אחר כסף קונה, חופה שהיא גומרת אחר כסף אינו דין שתקנה, אלמא אינו קנין גמור עד שתכנס לחופה. וחופה הוא לשון כיסוי, ונקראת כן, על שם שחופה אותה בטלית, כדאמרינן בפרק קמא דקידושין, לא יוכל למכרה וגו', וכיון שפירש טליתו עליה לשם נשואין שוב אינו רשאי למכרה. וכן כתיב (רות ג', ט') ופרשת כנפיך על אמתך וגו'. וכן אמר הנביא (יחזקאל ט"ז, ח') ואפרוש כנפי עליך ואכסה ערותך. וכתיב (הושע ב', כ"ב) וארשתיך לי וגו'. ובעל העיטור פירש, חופה היא, שמוסרה האב ומכניסה לבית בעלה, בבית שיש בו חידוש, כגון אלו הסדינין שקורין קורטינאה סביבות הכתלים. ויש שעושין סוכה בורד והדס כפי המנהג, ומתיחדים בה שניהם. והאומר חופה הוא הסודר שחופין בו ראשיהם בשעת הברכה, לאו מילתא היא, מדאמרינן במסכת סוכה (כ"ה ע"ב) וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה, אין שמחה אלא בחופה, ואמרינן בירושלמי, לעולם היא ברשות האב, עד שתכנס לחופה לא סוף דבר לחופה אלא לבית שיש בו חופה, שמע מינה מקום מיוחד הוא, כעין (כלה) [כילה] שיושבין שניהם עם השושבינין, והם הנישואין, עד כאן דבריו.
<h2>דף ו:</h2>
טבעת שאולה שקידש בה את האשה אינה מקודשת, שהרי יש לו להחזירה, דקימא לן שמתנה על מנת להחזיר קונה בכל דבר, חוץ מאשה, לפי שאין האשה נקנית בחליפין. ואם תאמר שהאשה לא תחזירנו לעולם, ותהיה מקודשת בו. אם כן הוי בעל כשולח יד בפקדון, ונעשה עליו גזלן, וקיימא לן, קידשה בגזל קודם יאוש לא הוי קדושין. מיהו אם אמר לחברו תשאילני טבעת זו שאקדש בה, והמשאיל הודה בכך, הוי קדושין, שעל מנת כן השאילו שיקדש בו, ויפרע לו אחר כך דמי הטבעת, כדאמרינן במועד קטן (כ"ו ע"ב) האומר לחברו השאילני חלוקך לבקר את אבי, ומצאו שמת, קורעו, ומשלם דמי קרעו, הכא נמי לא שנא.
<h2>דף ט.</h2>
ומקדש אותה בטבעת שאין בה אבן, או בפרוטה, או בשוה פרוטה, ואומר לה בפני עדים כשרים תהא לי מקודשת בטבעת זו. כלומר, תהיי לי ולא לאחרים מזומנת ומוכנת על ידי טבעת זו, והוא מלשון וקדשתם היום (שמות י"ט, י') כדת משה וישראל, כלומר, וזה הזימון שתהיי מזומנת לי יהיה כדת משה, והוא בזמן שהאשה טהורה, ולא בזמן שהיא נדה. וישראל, רצה לומר, וכדת שהנהיגו בנות ישראל, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבת עליו שבעה ימים נקיים. ובעל העיטור פירש כדת משה וישראל, כלומר, שמסרה האב לבעל, או לשלוחי הבעל, ולא כעבדא דבר נש, דלא כדת משה וישראל הוא, כדאיתא ביבמות בפרק ב"ש, (ק"י ע"א) ההוא עובדא דהוה בר נש דאקדשה כשהיא קטנה, ואותביה אבי כורסיא, אתא איניש וחטפה מיניה, רב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו התם, ולא אצרכוה גיטא מבתרא, ומפרש טעמא, הוא עשה שלא כהוגן, ואפקעוה לקדושין מיניה, דכל מקדש אדעתא דרבנן מקדש. והטעם שאין מקדשין בטבעת שיש בה אבן, מפני שאפשר שסמכה דעתה על האבן, שתשוה יותר משהיא סבורה, והוו להו קדושין בטעות, ואינה מקודשת. והמקדש בעד אחד אין חוששין לקדושין, ואפילו שניהם מודים.
<h2>דף כט.</h2>
השער התשיעי לבאר ברכת המצות שאין להם זמן קבוע בשנה. וראיתי להתחיל בברכת מילה, מפני שהוא מצוה ראשונה שיתחייב בה האדם אחר צאתו מרחם אמו. ברכת מילה. חייב כל איש מישראל למול את בנו הנולד לו ביום השמיני, שנאמר (ויקרא י"ב, ג') וביום השמיני ימול בשר ערלתו. המל מברך קודם שימול ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה (שבת קל"ז ע"ב). ומחתך את הערלה, כל העור החופה את העטרה, עד שתגלה כל העטרה. ואחר כך פורע את העור, או הקרום הרך שלמטה מן העור, שמדובק על העטרה, בציפורן, ומחזירו עד שיראה בשר העטרה כולה. ואחר כך מוצץ את המילה, עד שיצא הדם ממקומו. והוא הדם המדולדל, כדי שלא יבא לידי סכנה. ולכך אמרו רבותינו ז"ל (שם קל"ג ע"ב) כל מהלא דלא מצץ מעברינן ליה. ואחר שמצץ נותן עליה אספלנית או רטיה וכיוצא בהן להרפא. ואחר כך נוטל ידיו ורוחץ פיו, כדי שיברך בנקיות אשר קידש ידיד מבטן, כי ידיו ופיו מלוכלכות מהמילה והמציצה. ומברך אבי הבן ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ויש אומרים להכניסו לברית בלמ"ד. וברכה זו נתקנה, מפני שהאב מצוה על בנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה, לרמז שמהיום ואילך הם מוטלות עליו מצות אלו. יש אומרים, כי כשמל האב את בנו אינו חייב לברך להכניסו, שדי לו בברכת מילה, והראב"ד כתב בתשובת שאלה שמברך להכניסו, מפני שהאב חייב למולו, וזו הברכה היא על החיוב האב יותר מכל אדם כי ברכת מילה שוה היא לכל אדם, ואנו צריכין להפריש בין חיוב האב לשאר בני אדם, כתב הרמב"ם ז"ל, אם אין שם אביו, אין אחרים מברכין ברכת להכניסו. ויש שהורה שיברכו אותה בית דין, או אחד מן העם, ואין ראוי לעשות כן. והראב"ד השיג עליו, וזה לשונו, אמר אברהם מסתברא כמאן דאמר בית דין או מיוחד שבעם, ונהגו שהסנדקנס מברך, עד כאן. ופירוש סנדקנס, בעל הברית, שקורין בלע"ז פדרינו. וכתבו המפרשים, שאם אינו יודע אבי הבן לברך להכניסו, אחד מן העומדים שם מברך, ומוציאו, שכל הברכות אף על פי שיצא מוציא. ועונין העומדים שם, כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים. שאלו הן מצות הבן המוטלות על האב כמו שאמרנו, וסדרם על זה הסדר, על שם דאמרינן (קדושין כ"ט ע"ב) לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך ישא אשה. והזכיר אחר כך מעשים טובים, אף על פי שהוא חייב במצות מיום שהוא בן י"ג שנה ויום אחד, מכל מקום אינו בן ענשין עד עשרים, וכבר היה בן שמונה עשרה לחופה.
חייב כל איש ישראל לפדות את בנו שהוא בכור מאמו מן הכהן, מבן שלשים יום ומעלה, שיצא מכלל נפל, שנאמר (במדבר י"ח, ט"ז) ופדויו מבן חודש תפדה. וגרסינן במסכת קדושין תנו רבנן, מנין שאם היו לו חמישה בנים מחמש נשים שחייב לפדות את כולם, שנאמר (שמות ל"ד, כ') כל בכור בניך תפדה. פשיטא, בפטר רחם תלה רחמנא, מהו דתימא נילף בכור בכור מנחלה, מה להלן (דברים כ"א, י"ז) ראשית אונו, אף כאן ראשית אונו, וגם פטר רחם, קא משמע לן דלא.
וכתוב בסדר הגאונים, לסדר מנהג הפדיון והברכה כך, שיביא אותו אביו לפני הכהן, ומודיעו שהוא בכור פטר רחם, וישאל אותו הכהן, איזה תרצה יותר, בנך בכורך זה, או ה' סלעים שנתחייבת לפדותו, ויענה אותו אביו, בני בכורי אני רוצה יותר, והא לך חמישה סלעים בפדיונו. וכשיתן אותם לו בידו יברך האב אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן, ושהחיינו (פסחים קכ"א ע"ב). ואחר כך מוזגין לכהן כוס של יין, והדס, ומברך בורא פרי הגפן, ובורא עצי בשמים, ואחר כך אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קידש עובר במעי אמו, ולארבעים יום חלק את איבריו, רמ"ח איברים, ואחר כך נפח בו נשמה, שנאמר (בראשית ב', ז') ויפח באפיו וגו', עור ובשר הלבישו, ובעצמות גידים סככו, שנאמר (איוב י', י"א) עור ובשר תלבישני וגו', ומנה לו מאכל ומשתה דבש וחלב להתענג בו, וזימן לו ב' מלאכי שרת לשמרו במעי אמו, שנאמר (איוב י', י"ב) חיים וחסד עשית וגו'. אביו אומר זה בני בכורי, ואמו אומרת זה בני בכורי שבו פתח הקדוש ברוך הוא דלתי בטני. ה' סלעים נתחייבנו ליתן לכהן בפדיונו, שנאמר (במדבר י"ח, ט"ז) ופדויו מבן חודש תפדה בערכך חמשת שקלים וגו'. ונאמר (במדבר י"ח, ט"ו) אך פדה תפדה את בכור האדם. כשם שזכה בכור זה לפדיון, כך יזכהו השם לתורה ולחופה ולמעשים טובים, ברוך אתה ה' מקדש בכורי ישראל. ואומר הכהן זה תחת זה, זה מחול על זה. יצא זה לכהן, ונכנס הבן הזה לחיים לתורה וליראת שמים. ונותן ידו הכהן על ראש הבן ומברכו, כגון יברכך ה' וישמרך וגו'. כי אורך ימים ושנות חיים וגו', וכיוצא בהם. ואם פודה הוא את עצמו, מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון בכור, ולא יברך שהחיינו. וכתב הרא"ש, ונהגו לברך ברכה זו בספרד, אבל באשכנז ובצרפת לא נהגו בברכה זו ולא מצינו שמברכין שום דבר שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמרא, כי אחרי סידור רב אשי ורבינא לא מצאנו שנתחדשה ברכה, ועוד למה יברך הכהן, ואינו עושה שום מצוה, אלא מקבל מתנות כהונה, וגם ראשית הברכה איני מבין, אשר קידש עובר במעי אמו, אם קדושת בכור קאמר, בפטר רחם תלה רחמנא, אף בכור בהמה שהיא קרב על המזבח אינו קדוש עד שיצא לאויר העולם, עד כאן דבריו. ובסדר רבינו סעדיה מצאתי כתוב במקום אשר קידש עובר אשר (יצא) [יצר] עובר, ולהאי נוסחא לא קשיא ולא מידי, אף על פי שכתב שם שאין לומר ברכה זו, כי הכהן אינו יכול לברך שום ברכה בעת הפדיון.
<h2>דף נד:</h2>
הנוטע כרם, בשנה הרביעית לנטיעתו, כתוב בסדר הגאונים, שצריך שיקח מארבע פאות הכרם ארבעה אשכולות, ואשכול אחד מאמצעו, ולוקח החמישה אשכולות בידו, ואחר כך לוקח מעט כסף, שיהיה בו שוה פרוטה, ומברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון כרם רבעי, שבזמן שבית המקדש קיים היו מעלין כל פירות כרם רבעי למקדש, ועכשו שאין בית המקדש, יהיו מעות אלו הקדש, ברוך אתה ה' מקדש ישראל במצות. ויש אומרים, שאין לחתום בברכה זו, מפני שלא הוזכרה בשום מקום מהתלמוד, כענין שכתב הרא"ש בברכת פדיון בכור, שכתבנו למעלה. ואחר כך לוקח החמשה אשכולות, וסוחטן בידו, ומאבדן, כדי שלא יהנה מהם שום בן אדם. ולוקח הכסף ושוחקן, ומטילו בים, ומשמיט פירות הכרם כל אותה שנה לכל עובר ושב, ולא יאסוף אותם לדורכם בגת, אבל אוכל מהם, כשאר כל אדם, ושולח מהם דורון לכל מי שירצה, ובשנה החמישית אוכל מהענבים, ודורכם, ועושה מהם יין, ומוכרו, ועושה בו כרצונו. וזה שאומר הכתוב (ויקרא י"ט, כ"ג) שלוש שנים יהיה לכם וגו' ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף להם תבואתו (שם י"ט, כ"ה). וכתב הרשב"א בתשובת שאלה, תניא בפרק כיצד מברכין (ברכות ל"ה ע"א) רבי חייא ורבי שמעון ברבי, חד תאני נטע רבעי, וחד תאני כרם רבעי, וקיימא לן כמאן דתאני נטע רבעי בארץ, והלכתא כדברי המחמיר בארץ. ובחוצה לארץ קיימא לן כמאן דתני כרם רבעי. והלכך כרם שיש בו ב' כנגד ב' ואחת יוצאה זנב נוהג בו כרם רבעי, ואסור לאכול פירותיו בלא פדיון, אבל גפן יחידית אינו נוהג בה, ואינה צריכה פדיון, וכן כתב בשאילתות דרב אחאי, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות, והרב רבי זרחיה הלוי, ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל, שכתב שאינו נוהג כרם רבעי בחוצה לארץ כלל, עד כאן דבריו.
